החלטה בתיק בש"פ 3292/14

1.             בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 10.4.2014 (מ"ת 3981-03-14, השופט נ' אבו טהה) להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.             ביום 3.3.2014 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו ביצוע שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והחזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

3.             על פי המתואר בכתב האישום, ביום 31.1.2014 נכנס העורר לסניף של בנק הדואר ברחוב העבודה 65 באשדוד (להלן: בנק הדואר) כאשר לראשו כובש שחור ובאמתחתו סכין. העורר ניגש אל הדלפק בבנק הדואר והגיש לאחת מן העובדות פתק שבו הופיע הכיתוב: "זה שוד". לאחר מכן, הוא הורה לאותה עובדת לתת לו את כל הכסף שנמצא בקופה, ומסר לה שקית לשם כך. בתגובה, הכניסה העובדת לשקית שטרות בסך 7,050 שקל שאותם הוציאה מהמגירות. בהמשך לכך, דרש העורר מעובדת נוספת למסור לו כסף, והיא הכניסה לשקית שטרות נוספים בסך 8,250 שקל. בשלב זה לקח העורר את השקית, אשר הכילה שטרות בסך כולל 15,300 שקל, ויצא מבנק הדואר.

4.             ביום 24.2.2014 נתפס העורר ונעצר. ביום 3.3.2014 הוגש נגדו כתב אישום כאמור לעיל. בד בבד, עם הגשת כתב האישום נגד העורר הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ובכללן הודאת העורר לפיה הוא ביצע את השוד המתואר לעיל, הודעות שמסרו העובדות בבנק הדואר וסרטונים שנלקחו ממצלמות האבטחה בבנק הדואר. באשר לעילות המעצר נטען כי מהעורר נשקפת מסוכנות לציבור, בשים לב לכך שהחזיק בנשק קר לשם ביצוע השוד ונוכח החלטתו לשדוד את בנק הדואר על אף שהסניף הכיל אנשים רבים באותה עת.

5.             בדיון מיום 13.3.2014 הסכים בא כוחו של העורר לקיומן של ראיות לכאורה וכן לכך שקיימת עילת מעצר בעניינו, וביקש להורות על הכנתו של תסקיר מעצר שיבחן חלופה טיפולית למעצר. חרף התנגדותה של המשיבה, קבע בית המשפט המחוזי כי העורר יופנה לתסקיר שיבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה כאמור.

6.             ביום 10.4.2014 התקבל תסקיר המעצר בעניינו של העורר. מהמידע שמסר העורר לשירות המבחן התברר שמזה שנים רבות הוא משתמש לסירוגין בסמים, ואף סחר בעבר בסמים. לדברי העורר, הוא השתתף בשנים האחרונות בכמה מסגרות שונות לגמילה מסמים, ואף היה אמור להיכנס למסגרת דומה עובר למעצרו. שירות המבחן סבר כי העורר מתקשה לתפקד במסגרות בעלות כללים ברורים, והעריך כי לא ניתן לשלול אפשרות להישנותה של התנהגות פורצת גבולות מצדו. לצד זאת, שירות המבחן התרשם כי העורר מגלה רצון כן לערוך שינוי בחייו, וכי הסיכון להתפרצויות אלימות עתידיות מצדו עשוי להצטמצם אם ישתלב במסגרת טיפולית סגורה. בהתאם לכך, המליץ שירות המבחן להפנות את העורר לראיון קבלה בקהילה הטיפולית "אילנות", ולהגיש תסקיר משלים המתייחס לאפשרות לשלבו במסגרת טיפולית לגמילה מסמים.

7.             במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, סמך העורר את ידיו על המסקנות שהוצגו בתסקיר שירות המבחן. בנוסף, הפנה העורר את בית המשפט המחוזי לדברים שאמר פקד זאב רובינשטיין (להלן: פקד רובינשטיין) לעורר לאחר שנעצר. פקד רובינשטיין אמר לו, כפי שעולה מזיכרון הדברים של החקירה, כי יבדוק מה ביכולתו לעשות עבורו בתנאי שישתף פעולה. לשיטת העורר, מדברים אלה נלמדת הבטחה שלטונית שניתנה לו בכל הנוגע לסיוע שיקבל אם ישתף פעולה עם החקירה ויודה במיוחס לו. לעומת זאת, המשיבה התנגדה להמלצתו של שירות המבחן, תוך הדגשת מסוכנותו של העורר כפי שהיא נלמדת לכאורה מהמעשים המיוחסים. כמו כן, הדגישה המשיבה את עברו הפלילי של העורר בתחום הסמים, שכלל הרשעות בעבירות שבגינן ריצה עונשי מאסר. המשיבה אף טענה כי לא ניתן לראות בדבריו של פקד רובינשטיין משום הבטחה שלטונית הן כיוון שהוא לא מוסמך ליתן הבטחה שכזו, והן משום שאין בנוסח הדברים עצמם כדי ללמד על הבטחה כלשהי שניתנה לעורר.

8.             לאחר ששמע את עמדות הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי ביום 10.4.2014 על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי סבר כי העורר אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לשם מתן הוראה על חלופת מעצר טיפולית (בהפניה לבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה)). בית המשפט המחוזי הורה אפוא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בשים לב למסוכנות שהשתקפה מהמעשים שיוחסו לעורר בכתב האישום; לכישלונות שנחלו ניסיונותיו הקודמים להיגמל מסמים ולעבור שיקום; ולנורמות העברייניות שסיגל לעצמו. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העורר בדבר הבטחה שלטונית לכאורה שניתנה לו, בקובעו שהדברים שנאמרו לא כללו הבטחה כזו (בהפניה לבג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2) 773 (1993)); ולע"פ 6384/11 בן-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.2.2014)).

טענות הצדדים

9.             הערר שבפני מופנה כנגד החלטה זו. בעיקרם של דברים, העורר סבור כי בית המשפט המחוזי טעה בהחליטו שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן שתמך בכך שיקוים עמו ראיון בקהילה טיפולית בטרם יוחלט על מעצרו עד תום ההליכים. העורר מצביע על היעדר העקביות שהפגין בית המשפט המחוזי, אשר מחד גיסא הפנה אותו לתסקיר בשירות המבחן, ומאידך גיסא לא אימץ את המלצותיו. בנוסף לכך, העורר טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק להבטחה שהוענקה לו, לשיטתו. לבסוף, העורר מצביע על כך שכל העבירות אשר בהן הורשע הן מתחום הסמים והרכוש ובכך יש כדי להעיד כי ככלל אינו אדם אלים.

10.          בדיון בעל-פה התייחס בא-כוח העורר לנסיבות חייו הקשות של העורר, שאף היה דר-רחוב בחודשים שקדמו למעצרו. עוד הדגיש בא-כוחו של העורר כי למעשה בקשתו היחידה היא שתינתן לו האפשרות להתראיין בקהילה הטיפולית "אילנות", על מנת לבחון את התאמתו להשתלב במסגרת של גמילה.

11.          מנגד, טענה המשיבה כי בשים לב לכלל הגורס שהשלב המתאים לטיפול בגמילה מסמים הוא שלב גזירת הדין, ונוכח עברו הפלילי של העורר, צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. באת-כוח המשיבה עמדה על כך שבית המשפט יכול היה להתרשם בעצמו מנתוניו של העורר כי מכל מקום אין הוא מועמד מתאים לטיפול גמילה בשלב המעצר.

דיון והכרעה

12.          לאחר ששקלתי את הדברים עמדתי היא שדין הערר להתקבל. למעשה, הצדדים אינם חלוקים על העקרונות שאמורים להתוות את ההחלטה במקרה זה, אלא אך על יישומם בנסיבות העניין.

13.          אכן, ככלל, העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש, להבדיל משלב הדיון במעצר. כלל זה והחריגים לו נדונו בהרחבה בעניין סויסה, שבו מנה השופט י' עמית שלושה תנאים אשר בהתקיימם מן הראוי לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת גמילה: הראשון, האם הנאשם החל בגמילה עוד בטרם ביצוע העבירה; השני, מהו פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה; והשלישי, האם באפשרותו של הליך הגמילה ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהנאשם (עניין סויסה, בפסקה 7). השופט עמית הוסיף והבהיר בעניין סויסה, כי על-אף חשיבותו של התנאי הראשון, ניתן להורות על שחרורו של אדם לחלופת גמילה גם כאשר תנאי זה אינו מתקיים, אם מתקיימים שני התנאים האחרים.

14.          בבואו לבחון האם מתקיימים תנאים אלה, על בית המשפט לשקול, בין היתר, את מידת התאמתו של הנאשם לטיפול גמילה, את עברו הפלילי ואת חומרת העבירות המיוחסות לו, והכול תוך התחשבות בהמלצת שירות המבחן, שהוא הגוף בעל הכלים המקצועיים להעריך את סיכויי הטיפול ואת מידת מוכנותו של הנאשם לעמוד בו (ראו: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (29.6.2005); עניין סויסה, בפסקה 9ב).

15.          בענייננו, עברו של העורר אמנם אינו מעודד, וזאת בלשון המעטה, אולם אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לתת משקל מרכזי להמלצתו של שירות המבחן. דווקא משום ששערי התקווה מבחינת העורר מאיימים להיסגר והחרך הנותר כה צר - ראוי שלא לנעול במקרה זה את השער מבלי למצות את הליך הבירור, אשר הצעד הנדרש להשלמתו אינו גדול. ייתכן כי חרף כישלונותיו בעבר (ואולי אף בעקבותיהם), העורר בשל כיום יותר מבעבר לעבור טיפול לגמילה מסמים (ראו: עניין סויסה, בפסקה 9ג). 

16.          לכך ניתן להוסיף, כי השאלה האם קיים מוסד טיפולי ראוי הנכון לקלוט את הנאשם הוא שיקול חיוני שיש להביא בחשבון בעת בחינת התקיימותם של התנאים המצדיקים הוראה על חלופת גמילה (ראו: עניין סויסה,בפסקה 9ט). במילים אחרות, היענות לבקשתו של העורר להתראיין במוסד המבוקש על ידו עולה בקנה אחד עם הצורך לשקול מכלול רחב של שיקולים בטרם מתן החלטה בדבר חלופת גמילה בעניינו של העורר.